כל מה שרצית לדעת על סכיזופרניה

סכיזופרניה היא הפרעה נפשית אשר מאפיינת עד 1.5% מהאוכלוסייה. זוהי מחלה אשר גורמת לתפיסה מעוותת של המציאות בעיני האדם הסובל ממנה. בניגוד למה שנהוג לחשוב, סכיזופרניה אינה תופעה המאופיינת בפיצול אישיות, אלא מחלה אשר פוגעת ביכולת התפישתית של אותו אדם, וגורמת לו לחוש ולראות את המציאות בצורה אחרת, ולא כפי שהיא. התופעה הזו נחשבת לאחת הקשות מבין ההפרעות הנפשיות המוכרות לרפואה כיום.

סכיזופרניה: הזיות, אשליות והתנהגות משונה

הסכיזופרניה, כאמור, 'משתלטת' על אישיותו של החולה. במקרים רבים דיווחו קרוביהם של החולים כי הם השתנו לחלוטין, כאילו השתלט עליהם מבפנים אדם אחר, בעל אופי שונה לחלוטין. הסיבה לשינויים הללו נעוצה כמובן בגורמים נפשיים, אך גורמים להתפתחות הסכיזופרניה עצמה אינם ידועים נכון להיום בצורה ברורה.

על אף שהגורמים למחלה אינם ברורים, אפשר בהחלט להצביע על מאפייניה העיקריים ועל הצורות שבהן היא באה לידי ביטוי:

  • הזיות – שמיעת קולות וראיית דברים שאינם קיימים במציאות
  • אשליות – ומחשבות שווא
  • פראנויות
  • דיבור לא ברור ומלמולים
  • התנהגות מבולבלת ו'חסרת כיוון'
  • קשיי תפקוד
  • הזנחה
  • בידוד חברתי (מצד החולה עצמו)
  • רגשות שאינם תואמים את החוויה או היעדר רגשות
  • בעיות בקואורדינציה ובתנועתיות
  • איבוד גבולות האגו
  • נטיות אובדניות

ישנם גם תתי-סוגים של סכיזופרניה: סכיזופרניה פרנואידית, המתאפיינת בעיקר במחשבות שווא הנוגעות לרדיפה או לתחושת גדלות, ובהזיות רבות; סכיזופרניה קטטונית, המתאפיינת לרוב בחוסר תנועה, חזרה על מילים או חזרה על תנועות; סכיזופרניה בלתי מאורגנת, שאותה מאפיין דיבור לא מסודר, התנהגות כללית לא ברורה והתנהגות רגשית שאינה תואמת את המתרחש מסביב.

כאן המקום לציין כי מאפייני הסכיזופרניה אינם ברורים וחד משמעיים כפי שקורה בהפרעות נפשיות אחרות, כדוגמת דיכאון קליני מז'ורי. חלק מהתסמינים המאפיינים את התופעה הזו מאפיינים גם תופעות אחרות, וישנם חולים אשר יחוו רק חלק קטן מהתסמינים שצוינו כאן, בעוצמות משתנות ובתדירות משתנה. אבחון המחלה נעשה, אם כך, על ידי איתור של שניים או שלושה מאפיינים לפחות המופיעים בו-זמנית אצל המטופל – ובעיקר הזיות, מחשבות שווא ודיבור לא ברור. כמו כן, על התסמינים הללו להופיע למשך פרק זמן ארוך יחסית (חצי שנה לפחות).

חולי סכיזופרניה בחברה

בעבר, כמה מאות שנים לאחור, אנשים אשר סבלו מסכיזופרניה הוגדרו 'משוגעים'. הסכיזופרניה עוד לא זכתה אז להכרה מבחינת הממסד הרפואי, ולכן כל אדם שסבל ממנה הפך נלעג, מנודה ומוקצה.
בהיעדר אבחנה רפואית לתופעה באותן שנים, נראו חולי הסכיזופרניה כאנשיםמשונים במיוחד, שאינם מודעים לסביבתם. ההתנהגות המוזרה, ההתכנסות אל תוך עצמם והפעולות שאפיינו אותם – אשר נעשו לכאורה מבלי שיש לכך כל סיבה – הפכו אותם מוקד להקנטות, להצקות ואף לרדיפות.

כיום, בעידן שבו הסכיזופרניה קיבלה הגדרה ברורה ובימים שבהם היא מטופלת בידי אנשי מקצוע המכירים אותה היטב, הקבלה של חולי הסכיזופרניה בסביבתם קלה יותר, גם אם לא נעשית בצורה מושלמת. עצם המודעות לתופעה וההבנה בדבר הרקע להתנהגות המשונה של החולים, הופכת אותם מ'המשוגעים של הכפר' לאנשים מן השורה, אשר זקוקים לטיפול מתאים כדי לנהל חיים נורמטיביים.

הטיפול בסכיזופרניה

ישנםשלושה סוגי טיפולים בסכיזופרניה, אם כי אף אחד מהם לא מבטיח החלמה מלאה מהמחלה. למעשה, הטיפולים השונים הניתנים היום מספקים לחולה כלים טובים להתמודדות עם מצבו ולשיפור ניכר באיכות חייו, אך עליו לדעת מראש כי המחלה, על שלל תופעותיה ותסמיניה, לא תיעלם לחלוטין ככל הנראה.

אלו הטיפולים המוצעים כיום לחולי סכיזופרניה:

  • טיפול תרופתי: הטיפול הראשון שניתן לחולי סכיזופרניה, בדרך כלל. מדובר בתרופות אנטי-פסיכוטיות אשר יכולות להביא להיעלמות מלאה של תסמיני המחלה בזמן נטילתן, אך אינן יכולות להבטיח ריפוי. ישנה חשיבות גדולה לסוגי התרופות הניתנות למטופל ולהתאמה שלהן למחלתו. בדיקה פשוטה בשם נוירופרמג'ן מבית כצט, המתאימה את התרופה למטופל באופן ספציפי על סמך ה-DNA שלו, יכולה לסייע מאוד במשימה זו ולייעל את מציאת הטיפול המייטבי עבור חולי סכיזופרניה.
  • טיפול פסיכו-סוציאלי: כפי שכבר נכתב כאן, אחד הקשיים הגדולים שאִתם מתמודדים חולי הסכיזופרניה נוגע להיבט החברתי: נטייתם להתבודד, הקשיים התקשורתיים הנובעים מהמחלה וכמובן התנהגותם החריגה והלא מוסברת, מקשים על השתלבותם בחברה. הטיפול הפסיכו-סוציאלי, אשר ניתן על ידי פסיכולוגים, פסיכיאטרים או עובדים סוציאליים, מאפשר להם לתפקד טוב יותר בחברה ולדעת כיצד לתפקד במישור זה על אף אתגר לא פשוט זה.
  • אשפוז: במקרים מסוימים, ובעיקר כאשר מדובר בסכיזופרניה קשה, יופנה המטופל (או יִפנה בעצמו) לאשפוזבמחלקה פסיכיאטרית. האשפוז נעשה למטרות שונות: אבחון טוב יותר של המחלה, מעקב צמוד על הטיפול התרופתי שיביא לאיזון הרצוי, השגחה על חולים בעלי נטיות אובדניות ועוד.